נצא מנקודת הנחה שבעלי העניין במערכת מעוניינים לקחת סיכון של איומים סמויים, במטרה להוזיל את המערכת. מפתחי המערכת יכולים לסייע להם בהערכת הסיכון. מכיוון שמדובר בתוצאות שהן בלתי צפויות, ושהרגישות שלהן בנסיבות האירוע היא גבוהה ביותר (Hollnagel et al., 2006) לא נוכל לספק הערכה אמינה של מחיר הטעות. אבל, נוכל לחשב שיערוך של הזמן הממוצע בין אירועי כשל (Mean Time Between Incidents).

 

כאשר FR (Fault Rate) זהו קצב התקלות, מחושב לפי

FR(Component) = 1 / MTBF (Component)

דוגמא

לצורך הדגמה, בכדי להתרשם מהערכים האפשריים של מדד זה, נבחן מערכת הכוללת 120 רכיבים לא קריטים, כל אחד מהם נבחר כך שה-MTBF שלו הוא של 10 שנים. מכיוון שהרכיבים הללו אינם קריטים, המפתח מחליט לחסוך את החיווים הדרושים לאבחון תקלות בהם. החישוב לעיל מראה ששיעור התקלות במערכת זו הוא תקלה בכל חודש.

הנחיה - הצגת ה-MTBI בפני בעלי העניין במערכת. לבעלי העניין אין תמיד יכולת לחשב את ה-MTBI בעצמם, ולכן הם עלולים לטעות בהערכת הסיכונים. יש להציג  נתון זה לבעלי העניין, כדי שיוכלו להחליט האם הם מוכנים לקחת את הסיכון.

הנחיה - הסרת רכיבים עלומי תקלות. בתכן המערכת יש שני סוגים של רכיבים: כאלו שהם חיוניים, וכאלו שהם מיותרים. את הרכיבים החיוניים יש לצייד באמצעים לגילוי ולחיווי תקלות, ואת הרכיבים המיותרים עדיף להסיר מהתכן, על מנת לפשט את המערכת.